אבק, גבים ונשימה עמוקה: המסע שלנו בין המכתש הגדול לקניוני הצין
- מועדון סובארו וחברים בשטח
- 24 במרץ
- זמן קריאה 2 דקות
אחרי שלושה שבועות של מסלול סיזיפי ומשעמם בין הסלון, המקלט וה"ממ"ד הרגשי" (הידוע בשמו העממי: המקרר), הרגשנו שהנפש פשוט חייבת מרחב. הבחירה הייתה כמעט אינסטינקטיבית – המדבר. המקום שבו השקט גדול יותר מהדאגות והאוויר הצלול מחזיר את הצבע ללחיים. יצאנו למסע עוצמתי שמתחיל במרומי המכתשים ומעמיק אל תוך הקניונים הלבנים של נחל צין.
נקודת פתיחה: חולות צבעוניים וחברים חדשים
איילת בחרה להישאר בבית עם הבן החייל שחזר לסופ"ש של בית, אז עודד הצטרף אליי למסע. נקודת המפגש נקבעה בחניון החולות הצבעוניים במכתש הגדול. כשהגענו, הופתענו לגלות שאנחנו לא היחידים שחיפשו מפלט: זוג באוהל וזוג בקרוואן כבר התעוררו שם אל תוך השלווה המדברית.
בזמן שהמתנו ליתר חברי השיירה, ניצלנו את הזמן להיכרות. יש משהו בטיולי ג'יפים שמחבר בין אנשים באופן מיידי – חלקנו כבר "ותיקי קרבות" מטיולים קודמים וחלקנו פנים חדשות, אבל המטרה של כולנו הייתה אחת: לטרוף את המדבר.
מעלה עקרבים: ירוק בלב הישימון
למרות התחזיות הקודרות, המדבר חייך אלינו. אומנם היה מעט אובך באוויר, אבל שלוליות הבוץ בצידי הדרך היו רמז ראשוני ומבטיח לכך שהגבים מחכים לנו מלאים.
התחלנו בנסיעה בכביש החוצה את מישור ימין לכיוון מעלה עקרבים. בדרך עצרנו לתצפית על המכתש הקטן – מחזה שגם אם ראית אלף פעם, הלב פשוט מסרב להתרגל ליופי שלו. משם, צללנו אל תוך הפיתולים המפורסמים של מעלה עקרבים. זהו ללא ספק אחד הכבישים היפים בארץ, במיוחד עכשיו כשהכול מסביב עוטה ירוק עז בזכות הגשמים האחרונים. חלפנו על פני אנדרטת פורצי הדרך ו"סלע האריה" המפורסם, כשהנוף של נחל צין נפתח לפנינו במלוא הדרו.
עצרנו לרגע במצד צפיר – מצודה רומית עתיקה שחלשה פעם על נתיבי הסחר. עמידה שם, בין האבנים העתיקות מול נוף הרי אדום והערבה, נותנת פרספקטיבה אחרת על זמן ועל היסטוריה.
אל עומק הקניון הלבן
יורדים מהאספלט ונכנסים לשטח. השבילים הובילו אותנו לכיוון מפעלי אורון והכניסה לנחל צין. בדרך חלפנו על פני הר צין (הור ההר) – הר השולחן המרשים שנראה כאילו נגזר מסט של סרט הוליוודי. הגשמים של השבוע החולף השאירו לנו "מתנות" בדמות שלוליות עמוקות. כמובן שדאגתי לוודא ששום רכב לא יחזור הביתה נקי מדי – הבטחות צריך לקיים!
שיא הטיול חיכה לנו בקניון הלבן. המים שמילאו את הגבים יצרו ניגודיות משגעת מול הקירות הלבנים הבוהקים. זה מקום שבו המצלמה פשוט לא יכולה לשקר – זה באמת נראה כל כך טוב.
המשכנו אל גשר הרכבת האייקוני של הצין לתמונה קבוצתית מתחת לקונסטרוקציה הענקית, ומשם ל"ג'קוזי של הצין" (שלצערנו היה יבש הפעם, אבל היי – תמיד צריך סיבה לחזור).
האתגר האחרון ופרידה עם חיוך
כשראיתי שנשאר לנו עוד קצת זמן ודלק בנשמה, החלטתי לאתגר את החבורה. פנינו לכיוון נחל עקב, עצרנו בבאר השריקות (שכבר מזמן הפסיקה לשרוק בגלל אבנים שסתמו אותה) והתחלנו את הטיפוס לכיוון מדרשת בן גוריון דרך ה"סרפטינות".
על שפת המצוק, מול נוף השקיעה המדברית של נחל צין, הוצאנו את הערכה לקפה אחרון וסיכום חוויות. נפרדנו בחיוכים גדולים, מאובקים ומאושרים.
בדרך הביתה, כשהשקט של המדבר עוד מלווה אותי בראש, הבנתי עוד יותר כמה היציאה הזו הייתה חיונית. המדבר לא רק נותן אוויר, הוא מזכיר לנו שיש מרחב, שיש יופי ושבסוף – הכול יזרום בנחל.
אם גם אתם מרגישים שחסר לכם קצת אוויר ומרחבים, אתם יותר ממוזמנים להצטרף אלינו לטיולים הקרובים – השטח כבר מחכה.
תגובות