top of page

פארק סיירת חרוב


פארק סיירת חרוב – גבעת הרעות הרעיון להקים מקום בו ניתן יהיה לקיים מפגשים של יוצאי הפלוגה ומשפחות החללים נולד במוחו של מיכה שלוי, שהיה אחד הלוחמים בפלוגה. את הבשלת הרעיון מתאר מיכה בסיפור "מלחמת השחרור מהמלחמה" )בספרם של חילי טרופר ויהודה שוחט "מרד של תקווה", בהוצאת ידיעות אחרונות 2018 .)על כך ראו פרק מסיפורו של מיכה בסיום כתבה זו. אותר המקום המיועד והתחלתנו במפגשים במקום כאשר כל מפגש כלל נטיעת עצים ותוספת כזו או אחרת )פרגולה, ספסלי ישיבה וכו'(. הגבעה ממוקמת בסמוך לחוות "עיינות קדם" ליד היישוב ייט"ב שבבקעה. חניכי החווה הם אלו שמתחזקים את המקום, ואף הובילו קו מים להשקיית העצים שעל הגבעה. אין מניעה להגדיל את שטח האתר בתיאום עם עומר עתידיה בעלייה של חוות "עיינות קדם".



עם הזמן התחברו לרעיון ולמפגשים יותר ויותר אנשים מיוצאי סיירת חרוב מעבר לאנשי פלוגת קורן )פלוגה א'( שהיו היוזמים והמייסדים. בהמשך התלבטנו האם להשאיר את התפיסה במתכונת המקורית קרי, מקום מפגש לאנשי הפלוגה ולמשפחות השכולות של חללי הפלוגה, או להרחיב את הרעיון עד כדי יצירת מקום שייקרא "פארק סיירת חרוב" ויהווה מקום מפגש לכל מיני אירועים ומפגשים של כל יוצאי הסיירת. בנוסף לנטיעות, הוספנו אבן שמספרת את סיפורה של הסיירת ואבן נוספת עם שמות החללים מהקרב על העיר סואץ. עמותת סיירת חרוב אימצה את הרעיון והנושא הינו הנושא העיקרי בת"ע של העמותה לשנת 2021 . החלטנו להתקדם לשלב הפיכת האתר לפארק רק אחרי תכנון כולל )עד היום התקדמנו בשיטה של אבן ועוד אבן(. לפניית אהוד גבריאלי ניאותה האדריכלית חדווה גורדון והביעה הסכמתה להירתם בהתנדבות לביצוע תכנון הנוף והתכסית לפארק . התקיים מפגש באתר בבקעה בהשתתפות חדווה ומספר נציגי העמותה ויוצאי סיירת חרוב. מפגש זה בא לשם איסוף מידע ראשוני ונתוני שטח בסיסיים הנדרשים לחדווה לשם הכנת תכנית אדריכלות-נוף ותכסית – התואמים לייעודי הפארק . אל המפגש הצטרף גם דר' סוהיל זיידן, פקיד היערות הארצי של קק"ל, אשר לטובת העניין המקצועי התלווה אל האדריכלית. במהלך המפגש הוצגו הרקע להקמת הפארק ועקרונות הייעוד. הרעיון המרכזי הוא להפוך את המקום לאתר חי שיכלול שבילים, עצים, ספסלים ואולי גם בריכה אקולוגית שתוביל מים בתעלות מאזור ראש הגבעה למרגלותיה וחוזר חלילה. )יש לנו מתנדב מיוצאי הסיירת שמוכן לבנות אותה. יחד עם זאת, ברור לנו שיידרש לשם כך סכום כסף לא מבוטל(.


הפארק יהווה גם אתר הנצחה למורשת סיירת חרוב ושימור זכר הנופלים בהיותם בשירות בסיירת ובמלחמות ישראל. אנו מבקשים להימנע מהקמת עוד "קיר זיכרון". כוונתנו היא להקים פארק שיהווה אתר זיכרון מוטמע בפארק ירוק ומוצל שיאפשר גם קיום אירועי העמותה, פארק בו תתאפשרנה תנועה רגלית נעימה ושהייה/ישיבה באזורים מוצלים, אתר ביקור למשפחות הנופלים, ביקורי מטיילים ועוד. לבד מרכיבי הנוף הכללי הקיים ותוספות הרחבה ופיתוח בהתאם לייעודי הפארק כאמור, יבואו לידי ביטוי שני מוטיבים מרכזיים עליהם יושתת הפארק: 1 .מור"ק סיירת חרוב בין השנים 1966-1974 - ובהמשך הסיירת הצעירה. 2 .הנצחת חללי סיירת חרוב ולוחמי הסיירת שנפלו במלחמות ישראל. לאחר התכנון האדריכלי, שיאושר ע"י וועד העמותה, יוכלו כל מחזור/פלוגה להקים סלע-אנדרטה בתוך האתר, בהתאם להגדרת ואפיון המתכננת.


כך עלה והתגבש הרעיון - תיאורו של מיכה בפרק שכתב לספרם של חילי טרופר ויהודה שוחט "מרד של תקווה".


מיכה, מלוחמי סיירת חרוב שהשתתף בקרב העיר סואץ במלחמת יום כיפור, אוקטובר 1973 .

מלחמת השחרור

מהמלחמה


מיכה שלוי בעיניים בורקות ודיבור מעט מפוזר, מיכה שלוי מבקש לפתוח עם הסיפור הבא, שסוגר עבורו את מעגל, מאסון גדול לתקווה. מהאירוע שטלטל את החברה הישראלית וזעזע אותה, לבניה מחדש: "לפני שנה וחצי אני מקבל טלפון ממישהו בשם עומר. 'תשמע', הוא אומר, 'קיבלתי את השם שלך מחברים. אני רוצה שתבוא ללמד אצלנו'. 'מה זה אצלכם?' 'חוות עיינות-קדם בבקעה'. 'לא שמעתי על זה בחיים שלי, אבל בוא נראה. איך מגיעים?' 'ליד אנדרטת הנ"ד, בעוג'ה'. אני נוסע לשם. מגיע לחווה, נפגש עם עומר שמספר לי על עצמו וקצת על החווה שמאוכלסת על ידי בני נוער שנפלטו מכל מיני מקומות וסיפור החיים שלהם לא פשוט. יום בשבוע הם לומדים מכונאות רכב, יום בשבוע פחחות. הם מחפשים מישהו שיילמד אותם משהו רוחני. 'היסטוריה, משהו כזה', הוא אמר לי. 'בסדר', אמרתי. 'אין בעיה'. 'מה תלמד?' הוא שאל. 'אין לי מושג, אני מציע שנתחיל ונתגלגל. אבל אני לא מתכוון ללמד דנה קנתה בננה וכאלה. אני יותר בעניין של אורי צבי גרינברג, ברנר כאלה'. 'בסדר', הוא אמר. 'יאללה, קדימה'. נסעתי הביתה ואמרתי לעצמי, עד שהוא לא מתקשר פעם נוספת אני לא מגיע . לא מתאים לי כל הסיפור הזה. אחרי חודש הוא מתקשר. 'נו', הוא שואל. 'מתי תבוא?' חשבתי ואמרתי יאללה, ניסע לשיעור ניסיון. הגעתי, וזה היה מדהים. מהמם. הרבה מאוד שנים לא הייתה לי חוויה כזאת. הבאתי מדרש תלמודי על מטמורפוזה של מה שאני קורא, בין איכר לרוכל, בין רוכל לאיכר. נראה לי מתאים להם, עובדי אדמה, אנשים שמגיעים מהפאלחה. מאז אני שם כבר שנה וחצי, פעם בשבוע אחר הצהריים. זה הדבר הכי משמעותי שאני עושה. משהו בעוצמות הבלתי רגילות שם משך אותי, לא רק הילדים. אני חושב שהסיפור הוא שהחווה ממוקמת מרחק של איזה מאה מטר מנקודת הכינוס של הגדוד שלנו לפני הירידה לסואץ במלחמת יום הכיפורים. שירתתי בסיירת חרוב, ולפני היציאה לדרום כינסו את הגדוד בשטח הגיאוגרפי הזה. זו הייתה למעשה הפעם האחרונה שהיינו כל החברים ביחד. משם ירדנו לסיני ואנשים הלכו לאיבוד. כמעט כולם מתו. התחלנו את המלחמה שלושים, וסיימנו אותה רק ארבעה. ארבעים ושלוש שנים אחרי, מרים אליי הבחור החביב הזה טלפון ומבקש ממני ללמד, ואני יש לי חולשה לנוער נושר. והנה, הוא כאילו ביקש ממני לסגור מעגל, בלי לדעת. פעם אחר פעם יהודית, אשתי, אומרת לי, 'אני מבינה למה אתה נוסע לשם אבל בבקשה תוריד את הבקעה. זה נסיעות, חזרה בלילות, אתה כבר לא ילד, הכביש קשה במיוחד בגשם'. זה באמת חור, אבל אני חושב שיש אצלה גם חרדה שאני חוזר לשם מסיבות אחרות, היא מפחדת שאשאב שוב לפוסט טראומה. אבל אמרתי לה, 'את החווה הזאת אני לא עוזב עד ליום שלא אוכל לנהוג. המקום הזה הוא חלק ממנ י'. במקביל, קורה עוד משהו. החבר'ה ששרדו מהפלוגה שלי - פלוגת קורן, עושים כבר שנים איזה תהליך של ניסיון להתמודד עם הטראומה שלהם. נוסעים יחד עם נט"ל והמשפחות השכולות. האמת שנעלמנו למשפחות של החללים מיד אחרי המלחמה. הייתה שם התפרקות מוחלטת. אני לא הייתי בתוך התהליך כי לא רציתי, זה לא מתא ים לי ועברתי את העניין הזה מזמן. הם הגיעו לזה עשרים שנה אחריי, ועוברים היום את מה ש אני עברתי בשנת 1993 .חששתי שזה ישאב אותי, וזה לא נכון לי. אני חלק מרשימת התפוצה שלהם, אבל לא יכול להתמודד עם הסיפור קורע הלב הזה. העדכונים על ההוא שהתאשפז פה וההוא שהתאשפז שם. יום אחד אני רואה בהתכתבויות שהם מחפשים מקום לבנות בו אתר זיכרון למחלקה שלנו, שהיה בה את מספר ההרוגים הגדול ביותר במלחמה. אחד הלך לקק"ל ואמרו לו, 'בכיף, נעשה פינה, תביאו מאה אלף שקל'. מסכנים, אין להם כסף. ואז, בצירוף מקרים, בעשרים ורביעי לאוקטובר – היום שבו קרה האירוע בסואץ – הייתה 4 / 4 4 / 4 פארק סיירת חרוב – גבעת הרעות לי פעילות עם חבר'ה שעוסקים בחינוך. החלטתי לקחת אותם לחווה, וביקשתי מיואל שרון שהיה המפקד שלי שיבוא להרצות על כישלון והצלחה ויביא אתו תמונות שלנו שם כחיילים צעירים. יואל הגיע, הרצה, וכולם התלהבו והיו בשוק כי הם בכלל לא הכירו את הסיפור שלי עד אז. הרי החלטתי שאני לא מגיע עם סיפורי עלי באבא. בסוף ההרצאה אמרתי לעומר שאנחנו מחפשים מקום להקים בו אתר הנצחה, וחשבתי על הנקודה כאן ליד החווה. הוא מיד התגייס ואמר, 'יאללה'. בפעם הראשונה חזרתי לפורום הזה. הצעתי שבמקום אבן או סלע, נקים בוסתן פורח, מלבלב ליד חווה של נוער בסיכון. נעשה אירוע עם שירי ארץ ישראל, וזה יהיה מקום שאפשר לבקר בו. ואכן, בט"ו בשבט זה מה שעשינו: הקמנו בוסתן פורח, חי, במקום שממנו יצאנו אל התופת. במקום מקום של ייאוש וזיכרון, הקמנו מקום של תקווה". *****


57 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentários


bottom of page