נעם היה מלא שמחת חיים ואת המוזיקה אהב על כל גווניה. 'ואהבת לרעך כמוך' היה המשפט המוביל בחייו. במטרה להמשיך את ניגונו ולהפיץ את אהבתו לאדם ולטבע, החליטה משפחתו להקים אנדרטת זיכרון בדמות פסנתר כנף. הפסנתר עצמו ממוקם בבית היערן שביער מיתר הקלידים משמשים כספסל ישיבה, והכנף מאפשרת הצללה, ובתוכה של האנדרטה ניבנה מצפן ועליו נחרטו המילים שהרבה נעם לומר: "החיים תמיד אומרים צפונה" -צריך להסתכל קדימה. פינת ההנצחה הוקמה במקום בו היו נוהגים נעם, גל וחבריהם לבלות עם גיטרות, לנגן לשיר וליהנות מהטבע.
החיים תמיד אומרים צפונה' סיפורו של סמ"ר נעם רוזנטל שנהרג במלחמת 'צוק איתן' דרך עיניו של אחיו התאום גל
במהלך שירותו הצבאי שירת גל ביחידת מודיעין במרכז הארץ ואילו אחיו התאום, נעם ,שירת כחובש בשריון. לפני כחמש שנים ב31- ביולי 2014, במהלך מלחמת 'צוק איתן', חזר גל כהרגלו לביתו שבמיתר, נסיעה שארכה כשלוש שעות. כמידי יום, נהג לעצום את עיניו ולישון במהלך הדרך. הפעם, היה ערני מתמיד. בשעה 19:00 התקשר לחברו בתואנה כי אינו מצליח להירדם ואינו מבין מדוע. בשעה 19:02 פגעה פצצת מרגמה על הגבול, בכניסה לדיר אל בלאח בו שהו סמ"ר נעם רוזנטל וחבריו ששירתו בחטיבת שריון 188 גדוד 53. באותו הרגע, בפעם הראשונה בחייהם נפרדה דרכם… גל רוזנטל בן 23.5, אחיו התאום של נעם רוזנטל ז"ל, מתגורר כיום עם אחיו הגדול, הדר, והוריו בישוב 'מיתר'. "היינו שלושה אחים – זוג תאומים ואח הגדול מאיתנו בשנה וחצי. זה הרגיש כמו שלישייה" מספר גל ומוסיף " היינו חברים טובים, דיברנו על כל נושא שבעולם, שיתפנו האחד את השני בחוויותינו וחלקנו חברים משותפים. מסלול חיים דומה".
גל מסביר כי למרות השוני בינו לבין אחיו נעם הם היו צוות לכל דבר, והקפידו לבלות כל רגע פנוי יחדיו: " נעם אהב מאוד מוזיקה וניגן על פסנתר. בכל מקום בו שהה – השתמש בחוש ההומור הנפלא שלו והשרה אווירה נעימה, בנוסף ליכולתו ליצור שיחה בקלות בכל נושא. אני טיפוס יותר ריאלי ומעדיף את הסביבה הביתית. למרות השוני, היו בנינו קווי דמיון ודרך משותפת בה צעדנו יחד". בלתי נפרדים "עד כיתה א' למדנו יחד ואילו בשנה הראשונה ללימודים נפרדה דרכנו. כשהיינו בכיתה ג' הפרידה בינינו גדר בעקבות הקמתו של ביה"ס חדש ביישוב בו התגוררנו. ההפרדה הפיזית לא מנעה מאיתנו לחזור ולבלות יחד בכל רגע פנוי. הפעם הראשונה שנפרדנו לזמן ממושך הייתה בצבא – נעם התגייס לשירות קרבי ולכן נעדר לתקופות ארוכות. המפקדים לא אפשרו לי להיות איתו ברגע הגיוס, דבר שהקשה עלי אז ועדיין מקשה עד היום". למרות המרחק הפיזי, המשיכו השניים לשמור על מערכת היחסים המיוחדת שלהם, הקפידו לנהל שיחות ליליות ולבלות יחד במהלך חזרתו של נעם מהצבא.
"את הבשורה המרה קיבלתי במהלך בילוי משותף עם חברים, קצין העיר חיכה לי מחוץ לדלת, מיד הבנתי. עד היום אני שואל את השאלה- איך ממשיכים?!…והתשובה היא שממשיכים כי צריך להמשיך. אך …משהו נעצר שם, באותו הרגע בו קיבלנו את הבשורה. לעיתים אני עדיין מרגיש כמו גל בן ה- 20 המשרת בצבא. קשה לי מאוד. אני חושב שעדיין לא הפנמתי את עובדת מותו של אחי. לעיתים אני מקווה כי לפתע פתאום תפתח הדלת ונעם יכנס" רק לחבק חזק גל מספר כי דמותו של נעם מלווה אותם במהלך כל פעילות משפחתית: " אנחנו מקפידים לדבר על נעם בכל הזדמנות, במסגרת התא המשפחתי. בכל רגע ביום הוא במחשבותינו: מה היה אומר? מה היה עושה? ומה הייתה מה דעתו?.
אני מתגעגע לרגעים המהנים שחלקתי עם אחי, לרוח השטות, לצחוק שלו. הוא חסר לי בכל מקום ובכל מצב. הייתי חולם לא פעם, שנעם חוזר הביתה ומרגיע אותנו, חוזר ואומר שהכל בסדר. חלמתי, שאני מתעורר ונעם יושב בסלון. לעיתים אני משוחח איתו, מתייעץ והוא משיב. תמיד אזכור את חיוכו הגדול,את היותו אדם בעל יכולת לאהוב וכמי שדואג לשמח את כל מי שסביבו. במידה והיה חוזר ולו לכמה רגעים לא הייתי מרבה במילים, הייתי מחבק אותו חזק חזק ורק רוצה להרגיש אותו.. את אחי…"
אמו של נעם – אסנת כתבה שיר לזכרו, תשעה חודשים לאחר שנהרג: 'החיים תמיד אומרים צפונה' לחן: קובי ובן שופן ביצוע: עמית גליסקו https://www.youtube.com/watch?v=4-Iuysrq8NE
