בין שמיים כחולים לאש: כשהמדבר והמלחמה נפגשים שוב
- מועדון סובארו וחברים בשטח
- 5 במרץ
- זמן קריאה 2 דקות
איך מתחילים לספר על מסע שמתחיל בפסטורליה נגבית, תחת שמיים כחולים זרועי עננים, ומסתיים בלב המלחמה? זו כבר הפעם השנייה שהמציאות הישראלית תופסת אותנו דווקא שם, בעומק השקט של המדבר.
ביום שישי האחרון יצאנו למסע שתוכנן זמן רב מראש. היעד: הלב הפראי של המדבר, על גבול מצרים, אל הר כרכום – המקום שלפי סברות מסוימות הוא הר סיני המקורי, מקום מתן תורה.
בוקר של "שמש שקרנית"
נפגשנו בבאר אשלים. בוקר של שמש שקרנית – כזו שמלטפת את הפנים באור חזק, בזמן שרוח קרה חודרת דרך הבגדים ומזכירה לנו איפה אנחנו נמצאים. מעלינו נפרסו שמיים בצבע כחול עמוק, מעוטרים בעננים לבנים בוהקים שנראו כאילו פזרו אותם שם לצילומים.
אחרי היכרות קצרה בין החברים ותדריך, הורדנו אוויר בצמיגים ויצאנו לדרך. חלפנו על פני קניון עדה בדרך לשבילים המהירים של ציר המטווחים. עלינו לתצפית האומגה כדי להתפעל מהנוף שעוצר את הנשימה ממרומי הגבעה, והמשכנו בנסיעה בין מבני אימונים וגרוטאות של מטוסי סקייהוק ישנים, שהוצבו שם כמטרות ושימשו לנו רקע מושלם להפסקת צילומים סוריאליסטית.
מותחים קפיצים אל תוך השטח
מציר המטווחים חתכנו לכיוון נחל שגיא. ברגע שעוברים את המסעף לקניון הלבן, השבילים המהירים מתחלפים בשטח טכני ומאתגר יותר. זה היה השלב "למתוח קפיצים": עליות, הצלבות ומעברים טכניים שסיפקו לנו הרבה אדרנלין וכיף.
עצרנו להפסקת בוהוריים וקפה שחור ליד המצוק של סלע פראנויה. עוד כמה תמונות, וממשיכים ליעד המרכזי – הר כרכום. במעבר סמוך לכביש 10, כוח של קרקל עצר אותנו לבירור. אחרי בדיקה קצרה מול הגורמים המוסמכים קיבלנו אישור להמשיך, אבל עם כוכבית: "צאו מהאזור כמה שיותר מהר".
הגענו לחניון הלילה שלמרגלות ההר. חלק מהחברים טיפסו כדי לחזות בציורי הסלע העתיקים, תודה לחברים ששיתפו אותנו במראות המופלאים של ציורי הסלע (תודה עמית ויוחאי שתפסו רגעים של שלווה במעלה ההר) ובינתיים הערב ירד. כמצופה מהמדבר בעונה זו, הקור היה עז. הדלקנו מדורה, התארגנו על ארוחת ערב טובה ושקענו אל תוך השקט המוחלט שרק המדבר יודע להציע.
השקט שנשבר
יום שבת בבוקר. מתעוררים לתוך דממה של ראשית צירים. ואז, אחד החברים מגיע עם שאלה אם קיבלנו כמותו התראה בנייד?! היות ורובנו היינו ללא קליטה זו שאלה שהעלתה תמיהה, מישהו פתח רדיו. הידיעה על התקיפה באיראן הכתה בנו בבת אחת. זה חיבר אותנו למתח של קרקל ביום האתמול, על אף האישורים שקיבלנו כולם היו במתח אבל לא אמרו מילה על שעתיד לבוא - וזה בא.
החלטנו לקצר את היום ולצאת לכביש כמה שיותר מהר. הבעיה? אנחנו נמצאים בעומק השטח, רחוקים מכל ציוויליזציה. שיניתי את התכנון המקורי ובחרתי במסלול הקצר ביותר החוצה. יצאנו לכיוון מעלה דלעת; המעלה היה במצב סביר, ועם הכוונה מדויקת ירדנו אותו בקלות והמשכנו לציר האומגה .
חזרנו לשבילים המהירים. השמיים עדיין היו כחולים ויפהפיים, אבל אז פילח את השקט קול מוכר ומאיים: מטוסי קרב שטסו נמוך מעלינו. הקצב עלה. נסענו מהר מהרגיל, בלי לוותר על הבטיחות, לכיוון המפגש של ציר המטווחים עם נחל ציחור.
נחל ציחור, מצדו, לא אכזב. למרות המהירות, זכינו לראות צבאים שזינקו מהשביל, נעצרו במרחק בטוח והביטו בפליאה ב"חיות על גלגלים" שהפריעו את מנוחתם.
סיכום של מסע
הגענו לסוף המסלול, למפגש עם כביש 40. ניפוח אוויר אחרון, חיבוקים זריזים, ופרידה.
בפעם השנייה המדבר עטף אותנו בשקט שלו רגע לפני שהסערה התפרצה. בסוף, האבק על הגלגלים יישטף, המלחמות יגמרו, אבל ההרים האלו יישארו כאן – מחכים לנו שנחזור אליהם בימים שקטים יותר.
תגובות