"עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל." יגאל אלון
פרשת טוביאנסקי היא סיפור הוצאתו להורג של קצין צה"ל, רב סרן מאיר טוביאנסקי, הואשם על לא עוול בכפו, כפי שהתברר לאחר מעשה, בריגול נגד ישראל, במהלך מלחמת העצמאות. הוא הועמד בפני בית דין שדה, הורשע והוצא להורג בהחלטה יחידה מסוגה בתולדות מדינת ישראל.
ב-1931 התנדב עם צעירים אחדים למחלקה הטכנית של הרדיו של המשטרה הבריטית הפעילה בירושלים, עבודה שהייתה כרוכה בסכנות, חייבה גם שהייה בקרב הבדואים, הרחק מכל ישוב, עבודה שאותה עשה טוביאנסקי, מתוך כוונה שמקצוע זה יוכל להועיל ל"הגנה" בשעת הצורך, ואמנם זו הביאה, לאחר זמן, תועלת מרובה לארגון.
בשנים 1938–1939 עבד כמנהל עבודה בחברת "בלפור ביטי" שהפעילה את תחנת הכוח ירושלים, ועשה רבות להעסקת יהודים בתחומיה.
בשירות הבריטים
בהמלצת "ההגנה" לחבריה לקום ולפעול לעזרת הבריטים שנערכו למלחמה בגרמנים, התגייס טוביאנסקי לצבא הבריטי בימי מלחמת העולם השנייה. הוא שירת במשך שש שנים בחיל ההנדסה המלכותי, והגיע לדרגת מייג'ור (המקבילה לרב סרן). בשנות המלחמה השיג נשק בצורה לא חוקית עבור ההגנה, ממחסני הצבא הבריטי, ואף היה במעקב של הבולשת הבריטית. בהיות יחידתו בסוריה סיכן את חייו בתפקידים חשאיים למען "ההגנה", וכאשר הגיע לאיטליה עזר רבות לפליטים היהודיים שהלכו והתרכזו במדינה זו אחרי שברחו מגיא ההריגה.
ב-1947 התקבל לעבודה בחברת החשמל הירושלמית, תחילה כסגן מהנדס בבנייה ובהנחת כבלי חשמל, ואחר כך התקדם במעלה בתפקידים השונים שהיו בחברה.
בראשית מלחמת העצמאות התגייס לארגון "ההגנה" במרחב ירושלים. כמהנדס, הוא סייע לפעולות ההגנה, ולהתקנת בורות צבירה למי גשמים בימי המצור על ירושלים. הוא שירת מאוחר יותר כמפקד מחנה הקבע היחיד שהיה אז בירושלים, מחנה שנלר, . מחנה שנלר היה לא רק מחנה צבאי, אלא גם מקום ריכוז גדול לכל מצרכי המזון שהועברו אז בשיירות מהשפלה לירושלים. בתחילת אביב 1948 הועבר טוביאנסקי ממחנה 'שנלר' לחיל האוויר, ומונה למפקד שלושת שדות התעופה של החיל, שהיו באותם ימים באזור ירושלים.
בעבודתו האזרחית בחברת החשמל, שאותה המשיך במקביל לעבודתו הצבאית בארגונים הצבאיים ההולכים ומתגבשים, התגלה כמהנדס בעל יכולות טכניות גבוהות. ב"הגנה" נחשב למפקד מעולה ולמארגן בעל יכולת, עצמאי בפיקודו. בסוף יוני 1948, שישה שבועות לאחר ההכרזה על הקמת המדינה, השביע את קציניו וחייליו לצה"ל. למחרת אותו יום, נסע לתל אביב כדי לקנות מצרכי מזון. בשעות אחר הצהריים של אותו יום, נשלח אליו שליח רכוב על אופנוע, והוא נקרא לישיבה דחופה.
החשד בריגול
במהלך מלחמת העצמאות נפגעו בפגיעה ישירה מספר מתקנים אסטרטגיים של תשתית המים בירושלים. פגיעות אלו עוררו חשד כי מיקום המתקנים הועבר לתוקפים. איסר בארי, אז ראש המודיעין הצבאי שזה עתה קם, סיפר כי מצאו אצל אחד מראשי המשטרה הבריטית תרשימים של אתרי חברת החשמל בירושלים. הושמעו דיבורים כאילו יש במסמך פירוט מלא של כל המפעלים לייצור נשק בירושלים, מה שהתגלה אחרי זמן כלא נכון. בארי הורה לחקור מידית מי הדליף את המסמך החשאי הזה לידי הבריטים. הבדיקה נערכה במהירות, מבלי להעמיק, והחשד נפל על טוביאנסקי.
טוביאנסקי, שאכן היה בקשר עם בריטים שונים, עוד מן השנים ששירת בצבא הבריטי, וחשב שקשרים אלו יועילו לו לקבלת מידע מהם, אכן העביר לידי הבריטים מסמך של אספקת החשמל בירושלים, מסמך שייתכן שאף לא היה צריך להגיע לידיהם, אולם, כפי שהתברר לאחר מעשה, מסמך זה לא חשף כלל את תעשיית הנשק של "ההגנה" בירושלים.
בארי שמע שטוביאנסקי מגיע באותו יום לתל אביב, ושלח לקרוא לו לישיבת חירום. ברגע שנכנס טוביאנסקי למשרדי המודיעין בתל אביב, נעצר ונחקר על ידי דוד קרון, איסר בארי, בנימין גיבלי ואברהם קדרון, שהיה אחר כך מבכירי משרד החוץ הישראלי, ועבד אז גם במודיעין. החוקרים הצליחו להוציא ממנו "הודאה" שהוא אכן העביר את המסמך לידי הבריטים. אלא שטוביאנסקי התכוון למסמך אחר בתוכנו משהתכוונו חוקריו. הם הודיעו לו שהוא מואשם במעשה ריגול חמור, ושיועמד לדין עוד באותו יום.
משפט שדה והוצאה להורג
- ב-30 ביוני 1948 הוכנס טוביאנסקי למכונית שלוותה על ידי שתי מכוניות אחרות שיצאו מתל אביב לכיוון חולדה. משם הגיעו לבניין הנטוש של בית הספר המשותף לכפרים בית ג'יז ובית סוסין (באתר בית הספר הוקם מאוחר יותר מצפה הראל, כקילומטר וחצי מזרחית לקיבוץ הראל, והבניין הנטוש קיים עד היום).
טוביאנסקי הוצא מן המכונית, הוכנס לאחת משתי הכיתות של בית הספר והועמד למשפט בפני בית דין שדה שבו ישבו דוד קרון, בנימין גיבלי ואברהם קדרון. החוקרים מן הבוקר הפכו לשופטים, ייצוג עורך דין לא ניתן לו, והמשפט הסתיים במהירות רבה. טוביאנסקי הורשע בבגידה, ונגזר עליו עונש מוות
בעת שהדיון התנהל עסק איסר בארי, שאיחר למשפט, בהכנת כיתת יורים בת שישה חיילים, אשר נלקחו מחטיבת "הראל", שהתאמנה באזור. השישה הובאו, מבלי שידעו את הסיבה לכך, לבית הדו-קומתי שנותר על תלו עד היום בקיבוץ הראל, ואשר נושא את השם "בית הקשתות". לאחר שעה קלה הגיעו השופטים לבית, כפתו את טוביאנסקי, וקשרו את עיניו. הוא הוצב עם פניו אל הקיר, וכיתת היורים נצטוותה לירות בראשו. הוא נהרג בו במקום, וליד הקיר נחפר בור, שלתוכו הושלכה גופתו וכוסתה בעפר.
בני ביתו של טוביאנסקי המתינו לשובו, ועם בוקר יצאו לחפשו. במקום עבודתו בחברת החשמל לא ידעו דבר, וכך גם בבסיס הקטן של חיל האוויר בירושלים. מישהו הפנה את בני המשפחה אל משרדי הש"י, שירות הידיעות של "ההגנה", ושם פגשו את יצחק לוי (לויצה), שהיה ראש הש"י במחוז ירושלים. הוא סיפר להם שמספר ימים קודם לכן סיים את תפקידו, והפנה אותם לבנימין גיבלי. כך הסתובבה רעייתו של טוביאנסקי מספר ימים, וחיפשה אחר בעלה.
טיהור שמו של טוביאנסקי
לאחר מספר חודשים נתגלתה במקרה גופת בעל קרקעות ערבי מיפו בשם עלי קאסם ביערות הכרמל. בדיקה מצאה שהאיש נוקב בכדורים מטווח קרוב וגופתו הושלכה בין העצים. חקירת המשטרה מצאה שמדובר בערבי ישראלי שעבד כמרגל עבור המודיעין הישראלי. חקירה נרחבת העלתה שהאיש נחשד על ידי מפקדיו במודיעין הישראלי ששימש כסוכן כפול, ושהעביר במקביל מידע למודיעין הערבי. משם, הדרך אל איסר בארי ואנשיו הייתה קצרה, ואלה הודו בחקירתם כי הם שירו בקאסם, הרגוהו בלא משפט, והשליכו את גופתו ביער. דוד בן-גוריון ואנשיו העמידו לדין את איסר בארי. בארי נשפט ונמצא אשם, וגזר דינו היה סילוקו מן הצבא.
בשלב זה, בעקבות מאבקה של האלמנה לטיהור שם בעלה, בא היועץ המשפטי הראשון של הממשלה, יעקב שמשון שפירא, ודרש לצרף למשפט גם את "תיק טוביאנסקי". ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, ניאות, ולאחר שנה מינה ועדת בדיקה. אהרן חטר-ישי, הפרקליט הצבאי הראשי, פתח בהליכים לזיכויו של טוביאנסקי, וקבע כי הוצא להורג, אף על פי שלא ביצע את העבירות שיוחסו לו.
ב -16 במרץ 1949 רשם דוד בן-גוריון ביומנו :
"עו"ד אהרון חוטר ישי סיפר לי מסקנותיו בחקירת משפטו של מאיר טוביאנסקי. מתברר שלא היה כל יסוד להאשימו בריגול, לכל היותר היה לא זהיר בדבורו, אבל אין כל יסוד לחשוב ששירת את האויב או התכוון למסור לו ידיעות נגד ההגנה"