הרפתקה במדבר יהודה: טיול שבת מול ים המלח
יש רגע במדבר שבו כל הרעש יורד מהכתפיים. המנוע עובד בשקט יחסי, האבק נשאר מאחור, הים הכחול־כסוף נפתח פתאום בין הגבעות, וכולם ברכב משתתקים לשנייה. זה בדיוק הרגע שבשבילו יצאנו בשבת האחרונה למדבר יהודה.
הטיול הזה לא היה סתם נסיעה על שביל עפר. זו הייתה הרפתקה של "משודרגים בשטח" – קבוצת המשודרגים של המועדון שיוצאת ליהנות מכל מה שטיול שטח טוב מבטיח: עליות שדורשות סבלנות, ירידות שצריך להרגיש בהן את הבלמים, תצפיות שאי אפשר למהר לידן, וחבורה של אנשים שמבינים שלפעמים הדרך עצמה חשובה מהיעד.
הבוקר התחיל לאט, ואז המדבר התעורר
טיולי שבת טובים מתחילים עוד לפני שהגלגלים נוגעים בשביל. נפגשים בצומת נביא מוסא על כביש 1 – חלקנו עם סובארו משודרגים וחלק שהיו בעבר עם סובארו ועברו לרכבים קשוחים יותר.
ההתחלה תמיד רגועה ומכוונת קצב: לא רצנו לשום מקום. במדבר, ובמיוחד בשטח טכני, מי שממהר מפספס פעמיים – גם את הנוף וגם את הנהיגה הנכונה. אנחנו מתחילים בהורדת לחץ אוויר בצמיגים, תדריך קצר על המסלול, סידור השיירה וחיוך קטן של מי שיודע שעוד מעט האספלט נגמר. השינוי הקטן הזה בלחץ האוויר מעניק לרכבים אחיזה טובה פי כמה ונוחות נעימה על האבנים, בעיקר כשהשביל מתחיל להיפתח ולהישבר לבורות ולמדרגות סלע.
כשהשביל מתחיל לבדוק את המתלים
אנחנו עוזבים את האספלט בנסיעה על כביש נביא מוסא, וקצת אחרי הבסיס צוללים אל תוך השטח לכיוון ג'בל חרמון. העלייה לתצפית הדרומית קלה יחסית ואינה מרמזת על מה שמצפה בהמשך. אנחנו עוצרים לעצירה קצרה שבה נפתח לנוף המדהים של מדבר יהודה, ומשם ממשיכים בנסיעה אל התצפית הצפונית – נקודת מבט מרתקת שצופה על צפון ים המלח, קיבוץ אלמוג, ובאופק הרחוק העיר יריחו.
מהתצפית הצפונית אנחנו מתחילים לרדת דרך הסכין הצפונית – קטע דרך קשוח, מאתגר, שכולל מדרגות סלע, דרדרת וזווית תלולה שמחייבות נהיגה מבוקרת, מרוכזת וזהירה מאוד. פה רכב סטנדרטי יתקשה מאוד, אבל רכב מוגבה בידיים של נהג מיומן עובר את זה לאט ובטוח. בקצה התחתון של המעלה ממתינה קבוצה של רכבי ג'ימיני משופרים שמתכוננים לטפס אותו בעצמם.
פה בדיוק מבינים שששטח במדבר יהודה דורשת רכות בידיים. מי שמנסה להילחם בשביל מגלה מהר מאוד שהשביל חזק יותר: ההגה צריך להישאר רגוע, הגז מדוד, והעיניים חייבות להסתכל רחוק קדימה ולא רק על האבן שנמצאת סנטימטר מול הפגוש.
אנחנו ממשיכים בנסיעה לאורך מצוק ההעתקים עד נחל קומראן, נפרדים זמנית מהשביל האדום וחוזרים דרכו – ללא אתגרים מיוחדים הפעם – אל הכביש. עוד נסיעה קצרה על האספלט ואנחנו שוב בשטח, חוצים את נחל קידר בדרך אל אחד השיאים המרגשים של המסלול: סכיני עג'מי (סכיני בת שבע).
הנסיעה בנחל קצרה ומובילה אותנו לעלייה לסכין. בהתחלה השביל עוד יחסית רחב והמדרונים מתונים, אבל התנאים משתנים במהירות שיא: הסכין נהיית צרה להחריד והמדרונים משני הצדדים הופכים לתלולים ועמוקים. ואז מגיע הקטע המותח באמת – ירידה קצרה ותלולה גדושה בורות עמוקים, כשמשני הצדדים פעורות תהומות. אני יורד בזהירות המרבית, עומד בחוץ ומכוון את שאר החברים. כולם צולחים את המעבר בשלום, והשיירה מתקדמת על הסכין עד שהיא הופכת רחבה ונמוכה יותר, עוד מעלה קטן ויורדים לעבר מצפה נחליאל, ששוכן מעל אבנת ושפך נחל קדרון.
מצפה נחליאל, שנמצא בגובה 206 מטר מעל פני הים, מעניק לנו תצפית משוגעת מגובה של 615 מטר היישר מעל ים המלח. זה הזמן לפרוס ציליות, להתיישב לארוחת צהריים טובה אל מול הנוף, וליהנות מבריזה נפלאה שהופכת את החום המדברי לנעים ומלטף.
מדרגת הסלע והפתעות בדרך
אחרי ההפסקה אנחנו חוזרים לשביל האדום של מצוק ההעתקים וממשיכים דרומה אל עבר האתגר הבא: מדרגת הסלע המפורסמת של מצוק ההעתקים, ממש קצת אחרי הפנייה למצפה קנה.
אנחנו מתקרבים למדרגה ורואים קבוצת ג'יפאים שנראים קצת אבודים סביב אחד הרכבים. אנחנו ניגשים לבדוק מה קורה ומגלים שאחד הרכבים התחמם, ואין לאף אחד בשיירה שלהם שמן מנוע. לשמחתם (וכפי שג'יפאים תמיד יודעים לעשות), אצלי ברכב תמיד יש ציוד גיבוי מלא – אני נותן להם קצת שמן, ובזמן שהרכב מתקרר הם מפנים לנו את הדרך להתחיל את ההתמודדות עם המדרגה. בדיוק באותו רגע מגיעה מולינו שיירה מרשימה של 6 רכבים מיחידת חילוץ מגילות ים המלח שנוסעים צפונה. אנחנו עוצרים בצד, מפנים להם את הציר באדיבות ומיד לאחר מכן ניגשים למשימה.
הג'מוס שלי עולה את המדרגה בקלילות בלי למצמץ, אבל זו לא חוכמה. הניסיון הראשון עם פורסטר בצד שמאל – שלרוב אנחנו עולים דרכו עם סובארו – לא צלח. אנחנו לא מוותרים, עוברים לנסות את הצד הימני, מבצעים שיפור קל של תוואי המדרגה בעזרת כמה אבנים והכוונת נהיגה מדויקת – ורומן עולה בקלילות מעוררת התפעלות! מיד אחריו עולים כל שאר רכבי הסובארו מאותו כיוון מוצלח. רכבי הג'מינים שאחריהם בוחרים קו טיפוס משלהם הודות לזווית גישה מצוינת, ולסיום מגיע אלון עם ההיילקס שעולה את המכשול כאילו הוא נוסע על כביש 6.
ממשיכים הלאה לעבר מעלה סמר, מטפסים אותו בדיוק רב ובקלות יחסית, וגולשים לשביל המוביל למצוקי דרגות. פתאום, המאסף קורא לי בקשר ומעדכן שהרכבים של יחידת החילוץ נמצאים ממש מאחורינו ומבקשים לעקוף. אנחנו עוצרים מיד במקטע רחב של השביל, נותנים לצוותי החילוץ לעקוף אותנו וגומעים איתם את הקטע הקצרצר והאחרון עד מצוקי דרגות.
שבת שנשארת בגוף
כאן, במצוקי דרגות, מסתיים המסלול הרשמי שלנו. בסוף כל טיול שטח מגיע הרגע שבו מנפחים בחזרה את הצמיגים, מנערים את האבק מהנעליים, ומתחברים מחדש אל האספלט. זה רגע מעט מוזר: לפני רגע עוד פענחנו קווי נסיעה בין אבנים חדות, ופתאום יש נתיבים מסומנים, רמזורים וקצב עירוני מהיר.
אבל משהו מהמדבר מסרב ללכת. אולי זו תחושת השקט העמוקה, אולי העייפות המבורכת בידיים, ואולי התמונה של ים המלח שנשארה צרובה בראש זמן רב אחרי שהגלגלים ירדו ממנו. מדבר יהודה העניק לנו שבת מדויקת – לא סטרילית, אלא כזו שיש בה בדיוק את המינון הנכון של אבק, אתגר, נוף פראי והמון חום אנושי. חוזרים הביתה עם רכב מאובק וחיוך שלא יורד מהפנים, בידיעה ברורה שזו לא סתם עוד נסיעה, אלא זיכרון של שבת שבה חווינו חופש אמיתי.
אם יש לכם סובארו משודרג או רכב שטח קשוח יותר מוזמנים להצטרף
לקבוצת הווטסאפ של משודרגים בשטח
לאן נוסעים השבוע
תגובות