🏕️ טירוף יפהפה: מסעות רפי בכבישי ישראל (או: איך רציתי לחסוך שעת שינה וקיבלתי טיול מיוחד)

מועדון סובארו וחברים בשטח
לפני 3 ימים
זמן קריאה 2 דקות

בסוף השבוע הקרוב מחכה לנו מסע של יומיים ברמת הגולן. כחובב שינה מושבע, קיבלתי החלטה אסטרטגית: לצאת יום קודם. למה? כי הרעיון של לקום ב-5:00 בבוקר עושה לי קמטים.

כשהרכב שלך מדוגם לאוברלנד, לצאת מהבית זה אמור להיות משחק ילדים: זורקים פנימה קצת אוכל, תיק בגדים קטן, עוד כמה פיצ'עפקס שלא נמצאים שם קבוע – וסע לשלום. יצאתי בצהריים, עם חזון אופטימי על נסיעה קלילה, התמקמות באחד מחופי הכנרת, בירה מול השקיעה, ומחר בבוקר – מתחילים את המסלול במרחק חצי שעה משם. תוכנית מושלמת, נכון? אז זהו, שלמציאות הישראלית היו תוכניות אחרות.

הפרק שבו כביש 6 מחליט להרוס הכל

עד כביש 6 הכל זרם יפהפה. אבל איך שאני עולה על האוטוסטרדה הלאומית? חושך בעיניים. פקק שזז במהירות של צב על ספידים – מטר לשעה בלחץ. פתחתי וויז כדי להבין את גודל האסון.

הוויז, באקט של יצירתיות, הציע: "בוא נחתוך דרך כביש 5 לבקעה, שעתיים ורבע ואתה שם". קצת היססתי, אבל האלטרנטיבה הייתה להישאר על כביש 6 במשך *ארבע וחצי שעות*. החלטתי לזרום עם השגעון של האפליקציה וירדתי לכביש 5.

השומרון: נופים מטורפים, אור משתנה ופיצול אישיות קל

מזג האוויר בחוץ נכנס למוד סגרירי ומעורפל, אבל האמת? השומרון יפהפה בכל מצב צבירה. הגעתי לכיכר של אריאל, והוויז החליט לשחק איתי "חפש את המטמון" ושלח אותי לתוך העיר כדי לעקוף את הפקק של צומת תפוח. יצאתי מאריאל מזרחה – ונחשו מה? נכון, עוד פקק. בשלב הזה הבנתי את הקטע: הדרך הולכת להיות ארוכה, מפותלת ורצופת פקקים.

מזג האוויר, מצדו, סבל מפיצול אישיות קשה: דקה אחת שמש עם רוח משוגעת, דקה אחרי זה טפטוף טורדני. אבל השילוב הזה יצר משחקי אור וצל מטורפים על ההרים. כאחד שלא יכול לעבור ליד נוף כזה בלי לתעד, מצאתי את עצמי עושה לא מעט עצירות בצד הדרך רק כדי לשלוף מצלמה ולתפוס את הפריימים המטורפים האלה.

⛰️ נקודת אור בדרכים: מעל מעלה אפריים הייתי חייב לעצור לתצפית ארוכה יותר. למרות האובך, הנוף שם פשוט פסיכי ורואים את פסגת הסרטבה במלוא תפארתה. למי שלא מכיר את הכבישים בשומרון – מדובר בפנינים אמיתיות. כבישים מדהימים ביופיים, וברוב המקומות האספלט במצב מצוין (שזה כמעט נס).

הישורת האחרונה (והאוהל המיוחל)

לקראת צומת מחולה – שוב פקק. גם החיבור עם כביש 90 הרגיש כמו תור לרופא שיניים בימי קורונה. בסוף הגיע תורי, פניתי שמאלה והזדחלתי מטר אחרי מטר עד מחסום ברדלה. שם, באורח פלא, הפקק פשוט השתחרר ונעלם.

מפה והלאה? נסיעה מנהלתית קלאסית עד צומת צמח. עצרתי לחטוף משהו לאכול (כי הקיבה כבר התחילה לנהל איתי משא ומתן), ומשם המשכתי למשימה המורכבת מכולן: למצוא פינה פנויה בכנרת.

למרות העומס המטורף של סוף השבוע, מצאתי פינה טובה באחד החופים. האוהל נפתח, הציוד נפרס, ועכשיו אפשר להירגע.

במבט לאחור, למרות הנסיעה הארוכה והלא פשוטה בכלל – זה היה שווה כל רגע. הנופים המשגעים של השומרון והבקעה, יחד עם האור המשתנה שליווה אותנו לאורך הדרך, נתנו למסע המקדים הזה נפח מיוחד וטעם של עוד. עכשיו, כשאני רגוע ושבע – אפשר להתכונן לדבר האמיתי מחר בגולן!